אני שמח לשתף ביופי שאני מוצא בשבת בעקבות חוויות שחוויתי ובהן נחשפתי ליופי הזה. מכיוון שהבית שלי אינו מציין את השבת כפי שאניבוחר לציין אותה, ביליתי לא מעט שבתות כאורח במקומות שונים.
בשלב מסוים שמתי לב שחברים רבים שואלים אותי לגבי שבתות במקומות אחרים. זה מפתיע במקצת שכן בסופו של דבר הרוב דומה מאוד. ועם כל זאת, שבת בצפת אינה דומה לשבת ברעננה, ושבת בחברון אינה דומה לשבת בשדרות. בהיכרות עם אנשים שנעשית בשבת דווקא, יש משהו נעים מאוד ורגוע: כולם בנחת, באכילה, בדיבור, בהליכה אטית.
יש לי גם חברים שאינם מכירים כלל את הרעיון שלשבת, ואין להם מושג מה אני עושה בעשרים וחמש השעות המיוחדות האלה.
יש התפיסה שמתמקדת ב'מה לא עושים': אין אינטרנט, אין פייסבוק וגם לא ג'ימייל, אין פלאפונים, אין טלוויזיה, אין נסיעות. אה, ולא תולשים את ריבועי נייר הטואלט…
אפשר לתאר במילים פשוטות למדיי 'מה כן עושים': בערב הולכים לבית הכנסת (לפעמים הרגשתי שככל שאתה חדש יותר בתחום הזה, אתה מקפיד יותר להגיע בזמן). מגיעים למה שמכונה "קבלת שבת" – טקס, נעים המשרה עלינו אווירה רגועה ונעימה.
לאחר מכן מתפללים תפילת ערבית של ליל שבת, צועדים בחזרה הביתה, עושים "קידוש" ונהנים מסעודה טעימה של ליל שבת, אשר מתובלת בזמירות שבת ובשיחות על הכול.
בשבת חשוב כמובן להקפיד על מנוחה נאותה, בלילה, ולמהדרין – גם ביום. בבוקר יוצאים שוב בצעידה לבית הכנסת לתפילת שחרית, אחריה שוב מתקיים "קידוש", ואחריו – בסמיכות או שלא בסמיכות – נערכת סעודת בוקר שבת מאוחרת (שהיא בעצם ארוחת צהריים).
אחר הצהריים הולכים לתפילת מנחה, סועדים סעודה שלישית, מתפללים ערבית של מוצאי שבת ובסופו של דבר מגיעים לטקסה "הבדלה".
אבל לא רשימת ה"אל תעשה" ולא רשימת ה"עשה" יכולות להמחיש את התחושות, הרגשות, המחשבות והחוויות שחשים, שחושבים ושחווים בשבת.
ומלבד כל מה שכבר הסברתי, השבת היא דרך נפלאה להכיר את האנשים המקסימים שחיים במדינה שלנו. ואולי, וזו מהותו של הספר שבידכם –להציג לפניכם את האנשים הטובים שפגשתי בדרך בכל מקום שבו התארחתי.
הנכונות של אנשים שמכירים אותי וגם שאינם מכירים, לפתוח לפניי את ביתם למשך כל השבת ולאפשר לי להציץ פנימה לחיים האינטימיים שלהם, היא דבר קסום בעיניי.
הסיפורים מובאים בספר בסדר אקראי: לא לפי סדר התרחשותם, לא לפי מיקום היישובים בארץ ולא לפי סדר שיטתי אחר. גם התוכן המובא בפרקים יש בו ערבוב: הן מבחינת הזמן (מקום שהייתי בו כמה פעמים, התרחשויות שאירעובמרווחי זמן גדולים ביניהן, מובאות ברצף ללא ציון זמנן); הן מבחינת המקום (ייתכן שאירוע שהתרחש ביישוב מסוים ייכלל בפרק העוסק ביישוב אחר ובלבד שהרצף שיתקבל יהיה הגיוני ונעים לקורא).
ככלל, כדי לשמור שהספר שיתקבל יהיה ספרון ולא יגיע לממדים של ספר עב כרס, החלטתי לחבר בין מקומות, ולכן, מצוינים בו שלושים מקומות בלבד, כשלמעשה כל אחד מהם מייצג שניים או שלושה מקומות נוספים מלבדו.
הרצלייה היא גם כפר סבא ורמת השרון, כפר תפוח הוא גם עינב, ברוכין ורחלים וכדומה. הבחירה מה להשאיר ומה להוציא הייתה שרירותית במהותה, ולכן לא כללתי בספר את כל המקומות שבהם ביליתי בשבת. מכל מי שאירחו אותי וקיוו שהיישוב שלהם יופיע בספר אני מבקש סליחה ומחילה.
לא כל המקומות 'תופסים' אותו ה'נפח' בספר. הסיבה לריבוי המילים או למיעוטן אינה קשורה לחשיבות המיוחסת למקום, חלילה. הכול נובע מההחלטה אילו דברים לכלול בספר או שלא לכלול בו, וזאת משלל סיבות: שמירה על הפרטיות של מי שאירח אותי, רצון שלא לחזור על דברים דומים וכדומה.
חשוב לי לציין שכל השמות, השמות הפרטיים ושמות המשפחה, בדויים לחלוטין.
איני יודע אם יש מסר שאמורים לקבל מהקריאה. אולי בעיקר חוויות אישיות שלי שיכולות להיות מעניינות, ולצדן האפשרות לגלות כמה נפלאה החוויה המכונה שבת, וכמה טובים האנשים בכלל, וכאשר הם לובשים 'פנים של שבת' בפרט.
בחטיבת ביניים אמריקאית בה ביקרתי, ביקר יום-יומיים קודם לכן, פעיל פרו-פלשתינאי שאמר לנערים: "הסיבה שאנחנו מתפוצצים היא שאין לנו משהו אחר שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו החלשים, הקרבן."
לא יכולתי לבקש הכנה טובה יותר לשיחה איתם: "יש לי שאלה אליכם", אמרתי. "נניח שיש ילה קטנה בת שש שאבא אסר עליה לשחק בכדור בבית. יום אחד היא שיחקה בכדור ובטעות הפילה ושברה את מסך הפלזמה. אביה של הילדה חוזר הביתה ורואה את הנזק ומכה את הילדה עד שהיא בקושי יכולה לפתוח את העיניים. מה אתם חושבים? זה מגיע לה?"
"לאאאא!", השיבו הילדים.
"אוקיי, אבל היא לא רק שברה את הטלויזיה, אלא גם את המחשב, ואת האגרטל שעבר במשפחה דורי דורות. זה בסדר להכות?"
"לאאאא!!"
"אבל…נניח, ואיכשהו, בגלל הנפילה של המסך, פרצה שרפה והבית עלה באש. זה בסדר להכות אותה?"
"לאאאא!!!!!", צעקו הילדים פה אחד. "מעולה", השבתי. "אם כך, תסבירו לי, בבקשה, מה עשתה ילדה ישראלית בת שש שעלתה לאוטובוס, שגורם לכך שמחבל מתאבד יתפוצץ ויהרוג אותה וזה יחשב ל'בסדר'? מה היא עשתה שזה מגיע לה?"
הילדים שתקו. ישראל מנצחת שוב.
במשך חצי שנה שהיתי בארה"ב במשימת הסברה בה נפגשתי עם שנאת ואהבת ישראל, בורות, חוסר הבנה ולא מעט רגעים מרגשים ומעוררי השראה. הספר הזה הוא סיפור המסע.
קיימת הטיה מרומזת המתבטאת בשפה מתלהמת בהחלטות וכן בהוצאות מופרזות על פרויקטים מסוימים, אשר מהוות התנהגות מפלה.
מאמר זה בוחן את ההקצאות הכספיות הלא־שוויוניות, ההתעמרות בישראל והחריגה מסמכויות מצד ארגון האומות המאוחדות (להלן: האו"ם) וסוכנויותיו. הוא מקיף כמעט שלושים מוסדות של האו"ם – גופים מנהליים, גופים שיפוטיים וכן ועדות. אף שהמאמר אינו מקיף את כלל ההתנהלות הבלתי־הולמת באו"ם, הוא מציג דפוס מעורר דאגה לגבי האופן שבו הארגון פועל. ניתוח פעולתם של חלק מהגופים מוכיח כי האו"ם מתייחס למדינת־ישראל באופן לא־הוגן ולא־שוויוני. קיימת הטיה מרומזת המתבטאת בשפה מתלהמת בהחלטות וכן בהוצאות מופרזות על פרויקטים מסוימים, אשר מהוות התנהגות מפלה.
נבדקו אתרים רשמיים של האו"ם על־מנת לקבוע את תפקודם הכולל, תקציבם ומקורות המימון של אותם גופים, את אמות־המידה שלהם לבחירת חבריהם ואת היחס של אותם גופים לישראל. עם זאת, לעיתים קרובות היה קשה להשיג את המידע. לדוגמה, התברר כי הגישה למידע ברור ומפורט על־אודות התקציב היא קשה. דבר זה כשלעצמו מעורר דאגה, שכן האו"ם ממומן מכספם של משלמי המיסים במדינות השונות, ובראשן ארצות־הברית. מסיבה זו נאסף מידע גם מארגונים לא־ממשלתיים בעלי מוניטין שמטרתם להגביר את השקיפות ולהבהיר את ההליכים הפנימיים באו"ם.
פעולותיהם של אורגנים ויחידות־משנה רבים של האו"ם הקשורים לישראל נותחו בנפרד. ההיבטים שנבדקו כללו את השפה והמונחים שבהם נעשה שימוש, תפקידו הלכאורי של המוסד, המדינות החברות בו, ניצול מקורותיו הכספיים וסדר־היום שלו.
בעיות שקשורות לישראל וכן להתנהלות כללית של האו"ם נמצאו בכשלושים גופים נוספים מעבר לאלה המוצגים במאמר זה. אולם מאחר שבגופים אלה לא נמצא כי מדובר בהתנהגות שיטתית, החלטתי להשמיטם. המוסדות שהחלטתי לכלול במאמר זה הם אלה שמפגינים שוב ושוב יחס מוטה ברור נגד ישראל בהקצאת כספים ובחריגה מהמנדט שלהם. המאמר עושה שימוש במידע זה ובניתוחו כדי לגבש המלצות להפיכת האו"ם לשקוף, יעיל והוגן יותר.